אקלים   וסיור   בעיר

ילידיה המקוריים של ארגנטינה, שאיכלסוה עוד בטרם הגיעו של הכובש הספרדי - היו ה-Pampas וה-Querandíes. שבטים אלה הוכחדו כמעט כליל בעקבות ההתנחלות הספרדית, עד כי מעט נותר כיום לעדות מעושרם התרבותי.
Pedro de Mendoza הוא שייסד את העיר בראשונה וקרא לה בשמה Santa María del Buen Ayre. ברם, חיש מהר ההתיישבות החדשה פונתה, בעקבות עוינותם של הילידים, כבר בשנת 1541. היה זה Juan de Garay שהניח את יסודותיה בשנית ב-1580 והשתית את הכינוי Santísima Trinidad y Puerto Santa María de los Buenos Aires.
במאבק תמידי עם ילידי הארץ, חוות הבקר של המתיישבים החדשים נתרחבו מעבר לבואנוס איירס העיר, אשר נמלה נותר כל העת טבור הפעילות הכלכלית. בשלהי המאה ה-18, בעקבות כינון המשנות למלך ספרד (Viceroyalty) בנהר ה-Plata בשנת 1776, הרשות המינהלית החדשה דירבנה את ייצוא בשר הבקר, העורות ונגזרותיהם - פעילות כלכלית אשר תרמה משמעותית לפיתוחו של האיזור.
הישועים (הידועים גם כחברי המסדר של ישו), שלהם נועד תפקיד מרכזי בהכפפה התרבותית-דתית של ילידי המקום למערכת הערכים האירופית - נכשלו תבוסה צורבת במשימתם זו. הפוגה מסוימת במעשי האיבה הושגה בשלהי המאה ה-18, אימת שנהר ה-Salado הפך לקו הגבול בין הציביליזציות. ברם, העוינות נותרה בעינה עד אשר שנים רבות מאוחר יותר, בשנת 1879, נערך מבצע הדמים שזכה לכינוי 'כיבוש המדבר'.
בתום מסע זה חוסלו השבטים המקוריים כמעט עד היסוד.
בעקבות הכרזת עצמאותה של ארגנטינה מספרד ב-1816 החלו לבצבץ העימותים הפנימיים, שעיקרם נעוצים בחלוקה הפדרלית של המדינה שבדרך. עידן זה של מאבק פנימי וחוסר יציבות מדינית נמשך עשרות בשנים : בסופו נקרעה העיר Buenos Aires מן הפרובינציה הנושאת את אותו שם, והוכרזה מחוז פדרלי ב-1880. גבולות העיר הורחבו משמעותית והשתרעו גם על Belgrano ו-Flores, שתיהן ערים עצמאיות עובר להכרזה, וכיום שתיים מבין שכונותיה הרבות של העיר.

תושבי Buenos Aires מכונים 'פּוֹרְטֵניוֹס' (בספרדית : porteños , שפירושו 'אנשי הנמל'), וזאת בשל החשיבות המכרעת שנודעה בעבר לנמל בפיתוח העיר בפרט והרפובליקה בכלל. בשונה, אנשי הפרובינציה בעלת אותו שם נקראים ´bonaerenses´.
בבואנוס איירס מתגוררים 2,965,403 תושבים, בעוד שבאיזור המטרופוליני, הקרוי 'בואנוס איירס רבתי', דרים למעלה מ-12.4 מיליון אנשים בהתאם למפקד האוכלוסין משנת 2001. מספר התושבים נותר כמעט בלא שינוי מאז סוף שנות השישים, וזאת בשל שני תהליכים דמוגרפיים נפרדים : שיעור ילודה נמוך וזליגה לעבר הפרברים.
מרבית הפורטניוס הם צאצאים של אירופים, כאשר לאיטלקים ולספרדים מעמד בכורה (ודווקא בסדר זה). ישנם יוצאי מחוזות Calabria, Liguria, Piemonte, Lombardia, Campania שבאיטליה; ומהגרים מ-Galicia, Asturias, País Vasco שבספרד.
על המהגרים ממוצא אירופי נמנים גם גרמנים, פורטוגלים, איריים, צרפתים, קרואטים, אנגלים וולשים. בשנות ה-90 של המאה החולפת השתקעו בארגנטינה קהילות זעירות של יוצאי רומניה ואוקראינה.
בני הארץ המקוריים מהווים מיעוט זניח בעיר, בעוד שמספרם של בני-תערובת (מטיסים, או בספרדית : mestizos) האמיר משמעותית במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים, כתוצאה מהגירה פנימית מן הפרובינציות, אך גם ממדינות שכנות נכשלות יותר, בכללן בוליביה, פרו ופרגואיי.
בואנוס איירס היא משכנה של קהילה ערבית גדולה, בעיקר יוצאי סוריה ולבנון - וגם של קיבוץ ארמני בלתי מבוטל.
הקהילה היהודית המקומית (המתגוררת בבואנוס איירס רבתי) מונה כרבע מיליון איש ואישה, והיא החשובה ביותר באמריקה הלטינית זה כמה דורות. מרביתם אשכנזים יוצאי מרכז ומזרח אירופה (ובעיקר 'יעקעס' ורוסים), ורק מיעוטם ספרדים, שבחלקם הארי הם יוצאי סוריה.
עד לאחרונה נעדרה העיר כמעט כליל תושבים ממזרח אסיה, מלבד רק קהילה זעירה של יפנים יוצאי Okinawa. באופן מסורתי, יוצאי יפן עסקו בגידול פרחים - ובעיר עצמה, היה להם מונופול גמור בעסקי הניקוי היבש. מאוחר יותר, מטבע הדברים, השתלבו בכל תחומי העשייה.
החל משנות ה-70 של המאה החולפת נרשמה הגירה משמעותית למדי של יוצאי סין וקוריאה, המתרכזים בעיקר בבואנוס איירס. בולטת שליטתם בתחום עסקי המרכולים, שבהם מהווים חלופה אטרקטיבית לרשתות השיווק הגדולות הותיקות.
בעקבות הופעתם בעיר זכתה גם בואנוס איירס לצ'יינהטאון משלה - רובע סיני אמנם צנום מעט, אך צבעוני ותוסס.

Buenos Aires היא המוקד והמרכז של עיקר הפעילות הפיננסית, התעשייתית, המסחרית והתרבותית של ארגנטינה.
נמלה הוא אחד הפעילים והתוססים ביותר בעולם. גביית המיסים הנלווית לתפקודו גרמה לא אחת, בעבר, לצרות מבית ועם 'לוטשי עיניים' מן הניכר. נמל בואנוס איירס מחובר בנתיבים בני-שייט אל צפון-מזרחה של ארגנטינה, אל ברזיל, אורוגואיי ופרגואיי. לכן, זוהי גם עמדת חדירה רבת-חשיבות לסחורות המופצות באיזור נרחב של תת-היבשת הדרום-אמריקאית.
ממערב לבואנוס איירס העיר נפרס מישור רחב-ידיים המכונה 'Pampa Húmeda', שהוא המרחב החקלאי הפורה, השופע והמניב ביותר בארגנטינה.
בשר, מוצרי חלב, דגנים, טבק, צמר ומוצרי עור מיוצרים או מעובדים במרחב של בואנוס איירס רבתי. תעשיות חשובות נוספות הן הרכבת המכוניות, בתי זיקוק לנפט, תעשיות המתכת לסוגיהן, התעשיות הכימיות והטקסטיל.

בואנוס איירס נבנתה בהשראתם העזה של אדריכלים ומעצבי נוף אירופיים, והיא בלי צל של ספק העיר האירופית ביותר בכל אמריקה הלטינית. לא פלא איפוא כי כונתה לא אחת 'הפריז של דרום-אמריקה'.
כיאה למורשת זו שנספגה מן העולם הישן, בואנוס איירס היא מקום משכנו של אחד מבתי האופרה המופלאים בעולם - התיאטרון Colón. היא גם עיר הבית של מספר לא מבוטל של תזמורות סינפוניות ומקהלות.
בעיר ישנם מוזיאונים רבים המוקדשים לכל תחומי ההווייה האנושית : היסטוריה, אומנויות יפות, אומנות מודרנית, אומנות עממית, אומנות דתית, אומנויות פלסטיות, תיאטרון ועוד.
שומרו ופתוחים לציבור הרחב בתיהם של סופרים, אומנים ומלחינים מבניה הבולטים של העיר. כן תמצא ברחובותיה של בואנוס איירס ספריות ציבוריות רבות ואת ריכוז התיאטראות הגדול ביותר באמריקה הלטינית - ב-'ארץ התיאטראות' הנפרסת לאורכה של השדרה Corrientes.
עוד תמצאו בבואנוס איירס גן-חיות וגן-בוטני בעלי מוניטין בינלאומיים, פארקים וכיכרות מעוצבים הגורמים להשתאות, ובתי תפילה מעוררי השתוממות.

הספרדית המדוברת בארגנטינה שונה בהחלט מן הלשון השגורה בשאר מדינות אמריקה ההיספנופוניות (מלבד Uruguay), גם בתוכנה והן בצורת ההיגוי.
בצד הפשוט יותר של מימרה זו, בנושא אופן הביטוי וההגייה - הספרדית המדוברת בבואנוס איירס מאופיינת בבליעה או בהשמטה של הברות סופיות.
תחת השפעה כבדה של הדיאלקטים המדוברים במחוזות Murcia ו-Andalucía שבספרד, נוהגים לכנות את הספרדית המקומית 'Español Rioplatense' (ספרדית נהר ה-Plata).
בתחילת המאה ה-20, בתקופת הקליטה ההמונית של מהגרים אירופיים בארגנטינה - הגיעו ליבשת החדשה איטלקים רבים, אשר מרביתם הכירו רק ניבים מקומיים של שפתם שלהם (בעיקר יוצאי Napoli, Sicilia ו-Genova). הללו אימצו את הספרדית בהדרגה, תוך יצירת ז'רגון שהוא עירוב של כמה דיאלקטים איטלקיים וספרדית וזכה לכינוי 'Cocoliche'. נעשה שימוש נרחב בקוקוליצ'ה מתחילת המאה ה-20 ועד למחציתה, שאז פסק להישמע ברחובותיה של בואנוס איירס. כיום, ניב זה נשמע רק בבדיחות הדעת.
מעניין הדבר כי מחקר פונטי שנערך מטעם מעבדת CONICET, במשותף עם אוניברסיטת טורונטו שבקנדה - מצא כי המבטא של תושבי בואנוס איירס ('הפורטניוס') הוא הדומה ביותר הנשמע עלי אדמות לאיטלקית המדוברת בנפולי.
כיוון שמהגרים ספרדיים רבים היו מקרב יוצאי חבל Galicia שבספרד, עדיין נהוג לכנות את כל יוצאי ספרד בשם הכוללני gallegos (קרי - תושבי או יוצאי Galicia). בשנים האחרונות, צאצאיהם של יוצאי Galicia הובילו מהלך של תחייה מחודשת של המוסיקה הקלטית, המשותפת להם ולוולשים.
שפת היידיש הייתה נשמעת בבואנוס איירס (כמעט) בפי כל, באיזור הסחר בהלבשה שב-Once) Balvanera) וב-Villa Crespo. אלא שמים רבים זרמו מאז : השימוש ביידיש פחת ופסק, ורק קומץ מן הדור היהודי החדש דובר עברית.
קוריאנית וסינית החלו נשמעות ברחבי העיר למן שנות ה-70 של המאה החולפת. עם זאת, המהגרים האסייתיים החדשים נטמעים בחיי העיר חיש מהר ולומדים את שפתה בזריזות.
שפת ה-'lunfardo' היא כעין שפת-רחוב שכור מחצבתה באוכלוסיית האסירים המקומית - אך התפשטה והופצה בקרב תושבי העיר כולה, עד כי זוהתה לחלוטין עם בואנוס איירס. הלונפרדו נעזרת במילים השאובות מדיאלקטים איטלקיים, מן הלשון הפורטוגזית המדוברת בברזיל, מניבים אפריקאיים וממדינות הקריביים ואף משפת האנגלית. היא עושה שימוש במעשי קונדס שונים, כדוגמת היפוך הברות במילים. כיום, הלונפרדו עודנה נשמעת תדיר רק במילות שירי הטנגו, שרבים מהם נעזרו בלשון שנונה זו.
העגה (ה-'סלנג') המדוברת על-ידי הצעירים התפתחה הרחק מן הלונפרדו.

רבים הפארקים, הכיכרות, הגנים והמרחבים הפתוחים המרכיבים את הנוף האורבני של Buenos Aires.
הריאה הירוקה של העיר והפארק הנודע ביותר שלה, הוא המתחם המכונה Palermo, ובשמו הרשמי “Parque Tres de Febrero” (הפארק ע"ש השלישי לפברואר). זהו גן ציבורי רחב-ידיים, הכולל אגמים מלאכותיים, גן ורדים, גן יפני, גני פסלים, מתקני משחקים, חורשות נאות ושלל פעילויות באוויר הפתוח. בסמוך לו נמצאים הגן הבוטני העירוני, גן החיות, מצפה הכוכבים ('הפלנטריום') ומסלול מרוצי הסוסים של בואנוס איירס (ההיפודרום). המתחם מצוי בסמיכות לשתיים משכונותיה האלגנטיות של העיר : Recoleta ו-Retiro, צפון מזרחה למרכז העיר.
פארקים אחרים נכבדים (הראויים לביקור) : Parque Lezama, בחלקה הדרום-מזרחי של העיר, צעדים אחדים בלבד משכונת San Telmo ההיסטורית; Reserva Ecológica Costanera Sur (השמורה האקולוגית שבטיילת הדרומית של נהר ה-Plata), מזרחה למרכז העיר; Parque Centenario במרכזה הפיזי-גיאוגרפי של העיר; ו-Parque Almirante Guillermo Brown בשוליה הדרומיים של בואנוס איירס, אף הוא מתחם פתוח מרווח למדי.
פעילויות ספורט, ובמיוחד כמובן כדורגל - הן פופולריות למדי בקרב הארגנטינאים. מגרשי הכדורגל משמשים נקודות ציון בעיר, והקבוצות מהוות מוקד לגאווה והזדהות של תושבי השכונות שבהן הן משחקות.
מרוצי סוסים הם מקובלים מאד בבואנוס איירס, שבה ובסביבתה פועלים שני היפודרומים גדולים. גם מרוצי מכוניות אהודים וקיים אוטודרום עירוני שיוחד לפעילות זו.

מוסיקת הטנגו היא נשמתה ומסממניה הבולטים של בואנוס איירס. הטנגו נולד בפרבריה של העיר, בבתי הבושת ובמשכנות העוני.
בתחילת הדרך, הריקוד החושני והיצרי נתפס כבלתי הגון בקרב ה-'פורטניוס' המשכילים. דא עקא, אין נביא בארצו : משאומץ הטנגו בהתלהבות על-ידי החברה הגבוהה הפריזאית של שנות ה-20, ניצת ניצוץ הטנגו בלא סייגים, גם בקרב המקומיים, והחל להתפתח במהירות כסוגה עצמאית. בתקופת הזוהר, תזמורות רבות ומפורסמות פעלו בבואנוס איירס : זו שהונהגה על-ידי Aníbal Troilo וזו של D'Arienzo הן אך שתיים מן המעולות שבהן. ובל נמעיט מערכם של המבצעים הדגולים : Carlos Gardel, Edmundo Rivero, Hugo del Carril, Libertad Lamarque, Tita Merello ועוד רבים.
הטנגו חווה תקומה מחודשת כלל-עולמית, שהחלה להסתמן בשלהי המאה ה-20. תפנית ראשונה ועדות מוקדמת לכך החלו להירקם בעקבות הצלחתו הכבירה של Astor Piazzolla וסגנון הטנגו החדיש שאותו הנהיג.
בואנוס איירס חוגגת מדי שנה את 'יום הטנגו' ב-11 לחודש דצמבר, נערכים בה בקביעות מספר לא מבוטל של פסטיבלים ותחרויות, המוקדשים כל כולם לריקוד הטנגו - ואך לאחרונה הנציחה העיר את מורשת הטנגו במרקם חיי התרבות שלה בפסל שהוצב בשכונה היוקרתית Puerto Madero.
ימי א' מוקדשים בשכונת San Telmo הרבגונית והרוגשת למופעי רחוב של טנגו ולסחר בעתיקות (וסתם חפצים ישנים), בירידים ובבזארים שמסביב לכיכר Dorrego.
מופעי טנגו והרקדות ('milongas'), בכל הרמות והאיכויות, מוצעים לתייר וגם לתושב המקומי בקשת רחבה של מוסדות ומחירים בכל רחבי העיר.